נעים להכיר
במסע שלי, למדתי, כי קבלה של ידע וכלים הם אלמנט חשוב ביותר אשר בלעדיו לא ניתן ליצור התפתחות. אך שהכוח החזק ביותר שיש לנו - הוא אהבה. הלב לא צריך ידע או כלים הוא מבקש פשוט להרגיש. להישאר עם מה שיש מבלי לדחות ולשלוט על דבר.
בתרגול היומיומי שלי כמו גם בעבודתי אני מתוודעת שוב ושוב
אל הבחירה להסכים לפגוש את מה שיש ברגע הזה בקבלה. הרטט שיש בו כוח לשנות את חיינו, מתחיל בקבלה רדיקלית של מה שנמצא עכשיו.
ו
נולדתי עם הידיעה שהכל אפשרי, גם דברים שנראים מאוד לא הגיוניים, שהעולם הוא מגרש משחקים ושיש בו הכל מכל וכל. במפגש עם המשפחה והחברה האמונה הזו התערערה מאוד מהר, וכמו רבות וטובות, הייתי צריכה לבחור בין שייכות לאנשים שסביבי לבין הנוכחות של הנשמה שלי והאמת שהיא מביאה איתה. הפיצול הזה, שרובנו חווים מילדות, הוביל אותי לנהל את חיי הרוח שלי לבד ובהסתר מהסובבים לי. למדתי להפנים את הערכים של התרבות בה גדלתי, שמבוססים על נפרדות ותחרות והסתרה, על אף שתמיד היו במשפחתי גם דוגמאות אחרות, פיצול זה יצר בחיי כאב ובלבול רב.
בגיל 18 התחלתי ללמוד בודהיזם בצפון הודו ומשם נסעתי לעשות תואר ראשון באוניברסיטה בודהיסטית בקולוראדו בה למדתי פסיכותרפיה בודהיסטית ומיינדפולנס.
לאחר הסיום, חזרתי לארץ ועשיתי תואר בעבודה סוציאלית ועבדתי בתחום בריאות הנפש כעובדת סוציאלית. עבודה זו לא התאימה לידע שאותו רציתי לחקור ועמו לרפא ולכן פניתי ללימודי רפואה סינית ושיאצו ולפסיכותרפיה גוף-נפש.
הלימודים פתחו את עיני לזרימה האנרגטית בגוף ולאופן שבו עולם הרגש והמחשבה משפיע על הגוף ומה ניתן לעשות כדי להחזירו לאיזון.
בסוף שנות ה20 שלי פגשתי לימודים שהביאו את מה שחיכיתי לו כל חיי - מפגש עם הבריאה. קוראים להם ״חיבור למודעות - על״ והם אוסף של תדרים, ידע וכלים שתוקשרו על ידי לילה ברזסקי. דרך לימודים אלו נחשפו בפני אינספור הבנות וחוקים הנמצאים בבריאה, קיבלתי חוויה ישירה שלי כאור, כנשמה. קיבלתי יכולת לרפא דרך האור הבריאתי.
נעים להכיר, שמי עמית גולדשטיין. מתגוררת בתל אביב, אמא לנור ובת זוג לנועם.
על
הדרך
שלי
רבים מאיתנו נושאים בתוכם ידיעה שקטה ועמוקה שיש משהו מהותי שאנו נקראים להביא אל חיינו, ושבלעדיו נחוש חסר. לא תפקיד, לא הישג ולא יעד חיצוני, אלא איכות ייחודית שרק אנו יכולים להעניק לעולם, באופן שאין לו תחליף.
והאמת הפשוטה היא: הדבר שאנו נדרשים להביא, הוא עצם היותנו.
מעצם קיומנו אנו ביטוי של יצירה שלמה ומדויקת. אין יעד שיש להגיע אליו כדי להיות מוגשמים, משום שאנו כבר ההגשמה עצמה.
בכל חוויה – של הצלחה או כישלון, קרבה או בדידות, התמסרות מלאה לחיים או נסיגה פנימה – אנו חיים את ההגשמה.
הכאב והקושי אינם נובעים מכך שטרם השגנו משהו, אלא מהרגעים שבהם איננו מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים במלואנו בתוך החיים, כפי שאנו.
כאשר מתאפשר לנו להביא את עצמנו בלי תנאים, בלי הבטחות לביטחון או להצלחה, מתעוררת תחושת משמעות עמוקה וערך פנימי. לעומת זאת, כאשר אנו מתרחקים מעצמנו או מסתירים חלקים מאיתנו כדי להתאים, עולה תחושת מחנק, תסכול וכאב.
שלב נוסף בהתפתחות שלנו הוא ההכרה בכך שאנו חיים בתוך גוף פיזי, גוף שיש בו רגשות, אינסטינקטים, אנרגיה מינית ותודעה חושבת. גוף זה נושא בתוכו תבונה קדומה של קוטביות וחיפוש אחר חיבור והשלמה, בדרכים מגוונות.
ובו בזמן, שוכנת בנו גם נשמה, מהות רוחנית המחוברת לנצח של ההוויה, שלמה מעצם טבעה ומחוברת תמיד למקור. שום חוויה חיצונית לא תוכל להשלים אותה באמת; את תחושת האיחוד היא נדרשת לגלות מתוכה פנימה.
כאשר אנו לומדים להחזיק בשתי האמיתות הללו יחד, הגוף והנשמה, הארצי והרוחני, מבלי שאחת תבטל את האחרת, נפתחת בפנינו אפשרות חדשה. אפשרות לחופש עמוק, לשחרור ולהבשלה אמיתית של מי שאנחנו: יצורים רוחניים, מיניים, חיים ושלמים.
באופן פרדוקסלי, ככל שאנו מאפשרים לרב־הממדיות שלנו להיות נוכחת, אנו משילים מעלינו שכבות שאינן שלנו, ומביאים לעולם ביטוי נקי יותר של הליבה, הפראית, התמימה והחיה, של טבענו.